מחיצת אף סוטה וקונכיות מוגדלות

קושי בנשימת האף. נובע מסטייה של מחיצת האף ו/או הגדלה של הקונכיות. תחושת החסימה יכולה להיות חלקית או מלאה. יכולה להיות חד צדדית או דו צדדית. יכולה להחמיר בשעת שכיבה ויכולה לנוע לסירוגין מצד לצד. חלק גדול מהמתלוננים מדווחים על שימוש תכוף בטיפות אף מפיגות גודש עד מצב של התמכרות. יש שהחלו לחוש חסימה לאחר ניתוח פלסטי או לאחר חבלת אף.

בדיקה אנדוסקופית במרפאה. לעיתים יש צורך בCT  של מערות הפנים (סינוסים).

בדיקת דם כולל תפקודי קרישה, ע"פ הצורך אקג וצילום חזה. בדיקת מרדים.

מתבצע בהרדמה כללית. דרך הנחיריים מוחדר ע"י יד אחת סיב אופקי קשיח (אנדוסקופ) המחובר למצלמת וידאו. המנתח רואה את תמונת הניתוח על גבי מסך גדול. בידו השנייה אוחז המנתח באחד מכלי הניתוח היעודיים ומבצע את הניתוח תוך הסתכלות על המסך. הניתוח מתבצע ללא חתכים חיצוניים. המחיצה (יש רק אחת, אין "מחיצות") חוצה את האף לשני חללים. היא חשובה ליציבות האף ונמשכת לעומקו כ 7-8 ס"מ. מידת עקמומיות המחיצה נקבעת ע"י שלד המחיצה שבנוי מסחוס ועצם. משני צידיה, מצופה המחיצה השלדית ברקמה דקה הקרויה רירית ("רירית" – אין הכוונה הפרשות). בניתוח מופרדות בעדינות שתי הריריות משלד המחיצה. הסחוס או העצם הסוטים מיושרים, או נכרתים בחלקם העודף, או מוצאים ומוחזרים לאחר שעברו עיצוב מחדש. הריריות מוצמדות שוב ומתקבלת מחיצה ישרה. לרוב נתפרת המחיצה בשני תפרים פנימיים נספגים. הקונכיות התחתונות הם שני מדפי עצם המצופים גם הם רירית. בניגוד למנהגי העבר, אסור לכרות את הקונכיות במלואן היות שתפקידן לשפר את איכות האוויר הנשאף. ישנן טכניקות עדינות להקטנת הקונכיות תוך שימור תפקודן. למשל, בטכניקת הטורבינופלסטיקה נכרתת בחלקה עצם הקונכיה, חלק מהרירית נכרת והחלק הנותר מלופף על שארית העצם. כך נוצרים מעברי אויר מורחבים ומתפקדים. במרבית המקרים אין צורך בהשארת חבישות אף פנימיות (טמפונים).

יש להקפיד לא לכרות את סחוס המחיצה בחלקו הקדמי  שכן כריתה מסיבית מדי עלולה, לעתים נדירות, לגרום לשינוי בצורת האף.  יכולה להיווצר בניתוח כזה התנקבות פנימית של המחיצה. לרוב נקב כזה חסר משמעות אך לעיתים יכול לגרום לדימומים חוזרים ולהווצרות גלדים. לעיתים נדירות יכולות הקונכיות המוקטנות לדמם בעקבות הניתוח. לרוב הדימום ייעצר ספונטנית או באמצעים פשוטים, ואם יש צורך, ייקרא המנותח למרפאה לצורך צריבת מקור הדימום.

יכול לארוך כ-45-75 דקות, תלוי במורכבות הניתוח.

בסיום הניתוח מועבר המנותח לחדר ההתאוששות. כשעה לאחר מכן הוא מועבר למחלקת אשפוז א.א.ג. למחרת בבוקר משוחרר המנותח לביתו. כאמור, במרבית המקרים לא נעשה שימוש בטמפונים ותחושת המנותח סבירה. תופעות צפויות: הפרשה דמית מעטה, יציאת גלדים מדי פעם, קושי בנשימת האף, כאב ראש מתון, חולשה. לרוב, תופעות אלה קלות בימים הראשונים ומעט מתגברות במהלך השבוע הראשון. אקמול ודומיו משפרים את התחושה.  לרוב, החל מהשבוע השני חל שיפור עקבי ואפשר לחזור לתפקוד כמעט מלא. יש המלצה להימנע ממאמץ גופני, חשיפה לחום כבד וטיסות בשבועיים הראשונים. במקרים המעטים בהן נעשה שימוש בטמפונים קיימת אטימות אף מלאה עד הוצאתם לאחר כ-3 ימים. במהלך הימים שלאחר הניתוח נוטלים חלק מהמנותחים אנטיביוטיקה ותרופות מעודדות קרישה. בנוסף, יש לשטוף את חללי האף במי מלח כ-6 שבועות לאחר הניתוח. כשבועיים לאחר הניתוח מתקיים במרפאה ביקור אשר במהלכו, תחת אלחוש מקומי, מתבצע במשך מספר דקות ניקוי אנדוסקופי של אזורי הניתוח ווידוא שהמהלך תקין. כחודשיים לאחר הניתוח מתבצעת ביקורת נוספת. משלב זה מתבצע מעקב ע"פ הצורך, בהתאם לאופי וחומרת המחלה. לאורך כל התקופה שסביב הניתוח עומדים לרשות המנותח מספרי הטלפון של המנתח, רופאי א.א.ג כוננים שעובדים עמו, המרכז הרפואי א.ר.ם ומחלקת האשפוז. בכל שאילתה וצורך יש לפנות לאחד מאלה. אחריות המנתח והמערך שסביבו כלפי המנתח היא 24/7.