"היה לי אודישן שהייתי צריכה לשיר בו, אז הלכתי למורה לפיתוח קול שלי", נזכרת עדי הימלבלוי. "לא הייתי אצלה הרבה זמן, והיא אמרה לי שהמיתרים שלי נשמעים לא טוב. היא נתנה לי טלפון של רופא והשביעה אותי ללכת אליו. ביקשתי מאמא שלי לקבוע לי תור, וכבר באותו השבוע הגענו. ישבנו בחדר ההמתנה ופתאום הסתכלתי על השלט שתלוי לו על הדלת: 'מומחה לגידולים סרטניים בצוואר'. חשבתי לעצמי, מה אני עושה כאן? מה למיתרי הקול שלי ולרופא הזה?"
תסריט שנשמע מופרך.
"זו גם היתה ההרגשה. בקיצור, נכנסנו אליו והוא בדק לי את המיתרים. הכל היה בסדר איתם, אבל בלוטת הלימפה שלי היתה נפוחה והוא שלח אותי לאולטרסאונד.
באותו ערב התחילו לי כאבים בשן. יש לי שן בינה שאני מפחדת לעקור, ומדי פעם היא גורמת לדלקות. מכיוון שאני יודעת שכשיש דלקות בפה הלימפות מתנפחות, לא דאגתי. ובכל זאת אמרתי לאמא שלי, בואי ננצל את ההזדמנות ונעשה את האולטרסאונד. נכנסתי אל הטכנאית, סיפרתי לה את הסיפור והיא הרגיעה אותי: זו בטח דלקת בשן. היא התחילה לבדוק, עברה על הצוואר שלי עם המכשיר ואמרה: בצד שמאל הכל תקין. עברה לאמצע ואמרה: הכל תקין. עברה לצד ימין והשתתקה. שאלתי, מה?! והיא שתקה. התחלתי לבכות, ואמא שלי אחריי".
הבנת?
"הבנתי מיד. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מוקפת בסרטן. המון אנשים שהכרתי מתו מסרטן. אבא שלי נפטר מסרטן; ילד בבית הספר שלי; דודה חורגת שלי; בני זוג לשעבר של אמא שלי; ילדים שביקרתי לאורך השנים. ידעתי שמתישהו הוא יגיע גם אליי.
"שנים הייתי עסוקה במה יגידו עליי", היא מתוודה. "לפני הסרטן פחדתי שאם אירשם ללימודי עיצוב פנים, אנשים יגידו, 'טוב, ברור, היא לא מצליחה במשחק, היא לא מספיק טובה, אז היא מחפשת משהו אחר'. איך שסיימתי את תקופת הבידוד, הדבר הראשון שעשיתי היה להירשם ללימודי עיצוב פנים. ועל הזין שלי מה יגידו. זה כל כך מצחיק כמה שפחות אכפת לי".
